טירות ופרשים

בימי הביניים, אדונים חזקים בנו טירות אבן איתנות כדי להגן על אדמתם ועל אנשיהם. לטירות היו חומות עבות, מגדלים גבוהים והגנות חכמות. הטירות הראשונות נבנו מעץ ואדמה, אך אלה נשרפו בקלות, ולכן עברו הבנאים לאחר מכן לאבן.

הטירות היו מלאות בהגנות חכמות. חרכים צרים אפשרו לקשתים לירות חיצים החוצה תוך שהם שמורים בפנים. שער ברזל כבד שנקרא פורטקוליס יכול היה לרדת ברגע אחד כדי לחסום את הכניסה. בחלק מהטירות אף היו חורים מעל השער לשפיכת מים על שריפות שהצתו התוקפים.

פרשים היו חיילים שרכבו על סוסים ולבשו שריון מתכת כבד. הדרך להיות פרש ארכה שנים של אימונים, החל מנער שרת צעיר בגיל שבע בערך, לאחר מכן נשקן, ולבסוף קבלת תואר הפרש — לרוב בגיל עשרים ואחת בערך.

פרשים הציגו את כישוריהם בטורנירים. בתחרות שנקראת ג'וסטינג, שני פרשים דהרו זה לעבר זה על סוסים וחשקו עמודים עץ ארוכים שנקראים רומחים, כל אחד מנסה להפיל את השני. הקהל הריע בהתלהבות, ופרשים מנצחים הפכו לגיבורים מפורסמים.