טירות ואבירים

בימי הביניים בנו אדונים רבי עוצמה טירות אבן חזקות כדי להגן על אדמתם ועל אנשיהם. לטירות היו חומות עבות, מגדלים גבוהים והגנות חכמות. הטירות הראשונות היו עשויות מעץ ומאדמה, אבל אלה נשרפו בקלות, ולכן הבנאים עברו מאוחר יותר לאבן.

הטירות היו מלאות בהגנות חכמות. חלונות צרים כמו חריצים אפשרו לקשתים לירות חיצים החוצה ולהישאר בטוחים בפנים. שער ברזל כבד שנקרא סורג נפילה אפשר היה להפיל ברגע אחד כדי לחסום את הכניסה. בכמה טירות אפילו היו חורים מעל השער כדי לשפוך מים על אש שהציתו התוקפים.

אבירים היו חיילים שרכבו על סוסים ולבשו שריון מתכת כבד. כדי להפוך לאביר נדרשו שנים של אימון, שהתחילו כנער משרת בגיל שבע בערך, אחר כך כנושא כלים, ולבסוף הוסמכו לאבירים, לרוב בגיל עשרים ואחת בערך.

אבירים הראו את כישוריהם בטורנירים. בתחרות שנקראה דּוּקרב, שני אבירים דהרו זה לעבר זה על סוסים ואחזו מוטות עץ ארוכים שנקראו רמחים, וכל אחד ניסה להפיל את השני. הקהל הריע, ואבירים מנצחים הפכו לגיבורים מפורסמים.

בתוך הטירה החיים היו עמוסים: נפחים הקישו על שריון, טבחים צלו אוכל מעל אש בוערת, ואדונים ערכו משתאות מפוארים באולם הגדול. רוב האנשים בטירה לא היו אבירים כלל, הם היו משרתים, טבחים, פועלי אורווה ובעלי מלאכה ששמרו שהכול יעבוד.