חיי היום-יום בימי הביניים

ימי הביניים נמשכו בערך מ-500 לספירה עד 1500 לספירה, פרק הזמן הארוך שבין נפילת רומא לבין הרנסנס. רוב האנשים בתקופה הזאת היו איכרים, חקלאים שחיו בכפרים קטנים ועבדו על אדמה שהייתה בבעלות אדון.

השיטה הזאת, שנקראה פאודליזם, הייתה כמו שרשרת ענקית של הבטחות. המלך נתן אדמה לאציליו בתמורה לנאמנותם ולחייליהם. האצילים נתנו לאבירים ולאיכרים לחיות על האדמה הזאת. בתמורה, איכרים שנקראו צמיתים עיבדו את השדות ונתנו חלק מהיבול שלהם, והאדון הבטיח להגן עליהם.

החיים של איכר היו עבודה קשה מזריחה ועד שקיעה. משפחות חיו בבתים קטנים בני חדר אחד עם אש במרכז, ולעיתים קרובות חלקו את המקום עם בעלי החיים שלהן כדי להישאר חמים. הם אכלו לחם, נזיד ירקות וגבינה, בשר היה פינוק נדיר. ילדים עזרו בשדות מגיל צעיר.

גילדה הייתה קצת כמו מועדון לסוג אחד של עובד, כמו אופים, אורגים או סנדלרים. כדי להצטרף, אדם צעיר הפך לשוליה ולמד את המקצוע במשך שנים. הגילדות דאגו שהעבודה תהיה באיכות טובה, קבעו מחירים הוגנים, ודאגו לחברים שחלו.

הכנסייה מילאה תפקיד מרכזי בחיי ימי הביניים. היא ניהלה בתי ספר ובתי חולים, ארגנה את לוח השנה, והייתה בעלת האדמות הגדולה ביותר באירופה. כמעט כולם הלכו לכנסייה כל שבוע. קתדרלות אבן מתנשאות לקח להן עשרות שנים, לפעמים יותר ממאה שנה, להיבנות.

המוות השחור שינה את החברה לתמיד. כשכל כך הרבה עובדים מתו, האיכרים ששרדו פתאום היו מבוקשים. הם יכלו לבקש שכר טוב יותר ויותר חופש, ולאט לאט שיטת הפאודליזם הנוקשה התחילה להיחלש. זמנים קשים מובילים לפעמים לשינויים גדולים.